נדחתה בר"ע על חומרת עונשו של המבקש בעבירות מס

           כנגד המבקש וכנגד ארבע חברות בבעלותו הוגשו ארבעה כתבי אישום, שהדיון בהם אוחד במסגרת ת.פ. 1931/04. כתבי האישום ייחסו לחברות 46 עבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ). כמו-כן, יוחסו לחברות שמונה עבירות של הגשת דוחות תקופתיים שכללו ידיעה לא נכונה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק המע"מ. המבקש הואשם מכוח סעיף 119 לחוק המע"מ.

           בית-משפט השלום בקריות (כבוד סגן-הנשיא א' מגן) הרשיע, ביום 2.2.05, את המבקש ואת החברות, על-פיה הודאתם, בעבירות המיוחסות להם בכתבי האישום.

           לאחר דחיות רבות, התקיים הדיון בטיעונים לעונש, במסגרתו ביקשה המשיבה מבית המשפט להטיל על ארבע החברות הנאשמות קנס כספי ולגזור על המבקש עונש מאסר בפועל.

           או אז, ביקש בא-כוח המבקש מבית המשפט לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו. וכך אמר בדיון (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 18.10.06):

"דרישתו של חברי מכניסה אותי לבעיה כי הנאשם היה מעוניין לסגור את הדף הזה כאן ועכשיו, אבל כאשר בקשתו של חברי היא מאסר בפועל, אין לי ברירה אלא לבוא ולהגיד שכתב האישום נגד נאשם 2 לא היה צריך להיות מוגש לאור דברי ודברים אלה לא ראו זכר בהודעת הנאשם."

           בית-משפט השלום (כבוד סגן-הנשיא א' מגן) דחה את הבקשה בקובעו, כי מועד העלאת הבקשה מצד בא-כוח המבקש בשלב זה של הטיעונים לעונש אינו רציני, שכן לא ניתן לבטל הודאה באשמה, רק אם בדיעבד מתבקש עונש שלא נראה לבא-כוח המבקש.

ביום 14.11.06 גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של שמונה-עשר חודשים, וכן מאסר על תנאי של שנה שלא יעבור במשך שלוש שנים כל עבירה לפי סעיף 117 לחוק המע"מ או לפי סעיפים 216-219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. על המבקש לא הוטל קנס כספי. על כל אחת מן החברות הוטל קנס בסכום של 40,000 ש"ח. בגזר-הדין ציין בית-משפט השלום, כי מדובר בסכום נכבד ובנזק גדול לאוצר.

           על החלטת בית-משפט השלום שלא לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו באשמה ולחילופין על חומרת העונש שנגזר עליו, ערער המבקש, ביום 11.12.06, לבית המשפט המחוזי בחיפה.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: י' גריל, - סג"נ,  מ' נאמן - סג"נ,  וא' רזי) דחה את ערעורו של המבקש ולא אפשר לו לחזור בו מהודאתו. ערעורו של המבקש על חומרת העונש התקבל באופן חלקי. אשר לבקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, קבע בית המשפט המחוזי, כי בעניינו של המבקש לא התקיימו נימוקים מיוחדים שנדרשים להצדקת מתן רשות למבקש לחזור בו מהודאתו. אשר לעונש, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לתת משקל לקיומו של חוב נכבד של הרשויות המקומיות כלפי המבקש וכי בצדק נמתחה הביקורת, לפיה הרשויות המקומיות דומות יותר לגופים ממשלתיים מאשר לגופים המשויכים למגזר הפרטי. כמו-כן, שקל בית המשפט המחוזי את העובדה, שלמבקש עבר נקי והמאמצים שעשה כדי להסיר את המחדל. לבסוף, הפחית בית המשפט המחוזי 10 חודשים מעונש המאסר שנגזר על המבקש בבית-משפט השלום והעמיד אותו על תקופה של 8 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר-הדין של בית-משפט השלום נותרו על כנם.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

           לטענת בא-כוח המבקש, יש לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו באשמה על-מנת שיוכיח את חפותו. לטענתו, האישום כנגד המבקש לא היה צריך להיות מוגש מלכתחילה, שכן אי התשלום נובע מחוב של כארבעה מיליון ש"ח שיצרו הרשויות המקומיות ולכן לטעמו, המבקש לא היה צריך להודות. בא-כוח המבקש טוען, כי הרשויות המקומיות, אשר לטענתו היו "הלקוח העיקרי של החברות", חייבות לו חוב עתק ולכן נקלעו החברות לקשיים ולא יכלו לשלם את חובותיהם למע"מ. לבסוף, מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, לחילופין, כי העונש שהוטל על המבקש מצדיק מתן רשות ערעור.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, הנימוקים אותם העלה המבקש על-מנת שיתיר לו בית המשפט לחזור בו מהודאתו הם בדיוק הנימוקים אליהם התייחס בית המשפט בפסיקותיו ככאלו שאינם מצדיקים להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי השיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של המבקש כגון העדר הרשעות קודמות והסרת המחדל באופן חלקי עמדו לנגד עיני בית המשפט המחוזי והביאו להפחתה בעונשו של המבקש. אשר לעונשו של המבקש, מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי צירוף ההקלה בעונש המאסר שנגזר על המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי לעובדה שכלל לא נגזר על המבקש קנס כספי, למרות שמדובר בעבירות מס, מלמדת כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש מקל.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.  

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע:

"153. חזרה מהודיה

(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו."

           מלשון הסעיף עולה, כי עובדה שנאשם הודה בה בפני בית המשפט יראוה כמוכחת, זולת אם בית המשפט ראה שלא לקבל את ההודיה או התיר לנאשם לחזור בו מהודאתו וכן כי חזרת נאשם מהודאתו תיעשה באישור בית המשפט ומנימוקים מיוחדים שיירשמו.

           הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו של הנאשם או אם ההודיה הושגה שלא כדין (ראו ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 612-613; רע"פ 7292/04 יעקב שרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).